במשך תקופת הרנסאנס המוקדמת כמעט כל עבודות האומנות הציגו עבודות בעלות אופי דתי. פרחים נכללו בעבודות האומנות של תקופת ימי הביניים והרנסאנס לא רק בגלל שהם יפים ומושכים את העין אלא גם בגלל המשמעות הסימבולית, הדתית נוצרית שזועקת מהם.

הפרחים בציורי התקופות לרב יוחסו או נתפסו כסמל לאיש הדת הקדוש, לדמות הרוחנית או לאירוע המדובר. ייתכן והמשמעות לא תהיה ברורה היום עבור הצופה הממוצע אולם הבנה והעמקה במשמעות הציור ובהקשר בו הוא נעשה תתרום להבנת והערכת הציור.

פרחים הינם אובייקטים הספוגים במשמעות סימבולית עוד מהעת העתיקה. הרבה מן הפרחים שהופיעו בציורי העת העתיקה והרנסנס שאבו את הסימבוליות שלהם מהמיתולוגיה ולכן הרבה מהתכונות המיוחסות לפרחים הן תכונות אשר במקור יוחסו לאלים קדומים. למשל, עלי גפן קשורים לבאכחוס, אל היין והשמחה. באכחוס מוצג במיתוס מפורט, הוא נברא מירכו של זאוס, גודל ע"י נימפות, הוגן ע"י אלת האדמה ראה והודרך לגבי היין ושימושיו ע"י סאטירס. המיתוס רווח במאה ה- 7 לפני הספירה בכת הדיוניסית ובטקס הפולחן לבאכחוס אשר מרכיבו העיקרי היה יין ומוזיקה פרועה להשגת אקסטזה.

משמעויות עתיקות אלו מנסות לתת לנו הסבר לגבי יופיו ומסתוריותו של הטבע, יופיו העדין של הפרח ואיתנו של העץ.

בגלל הנטייה הטבעית הנאיבית והצנועה של הפרח לגדול, קרוב לאדמה, פרחיו מגיחים מתחת לעליו, סיגליות הם פרחים המייצגים ענווה, אולי אף שפלות קומה. השם הקדום עבור הסיגלית הינו "איונה"; ע"פ האמונה, זאוס, מלך האלים, פרס סיגליות באחו היכן ש "Io" (נימפה במיתולוגיה) נהגה לשוטט. זאוס התאהב בנימפה היפיפייה והפך אותה לעגלה לבנה בכדי להגן עליה מפני זעם אשתו והעניק לה מקום לרעות בו. תושבי אתונה הוקירו והעריצו את הסיגליות, קישטו את בתיהם בפרחים אלו ולבשו כתרים של סיגליות ואירועים מיוחדים וחגיגות.

ברומא הקדומה, פרחים של סיגליות היו סמל לאבל וגעגועים למת. הרומאים נהגו לקשט מצבות בזרי סיגליות בפסטיבל המתים (feralia) בפברואר ובסוף מרץ, בפסטיבל (Violaria). טקסים אלו נועדו להבטיח את שלוות נשמות המתים. בימי הביניים פרחים אלו היוו סמל של נאמנות זוגית. פרחי הסיגליות הקטנים, הסגולים והלבנים שימשו לזרים עבור תחרויות שירה בעידן זה של אהבה אצילית.

מאוחר יותר, במאה ה- 17, רוכלי רחובות פריז מכרו פרחי סיגליות אשר קטפו ביערות מחוץ לעיר. בשנת 1750, גנני העיר החלו לטפח מרבצי סיגליות קרוב יותר לעיר ובמאה ה- 19 פרחים אלו היו מאד פופולאריים בגינות פרטיות ואז כבר הוצגו לשוק מספר זנים חדשים.

באמנות הנוצרית, הסיגלית מסמלת את ענוות מריה הבתולה. מעשייה אחת מספרת שהסיגלית במקור הייתה לבנה עד אשר התמלאה צער מצפייה בבנה, ישו, מתייסר על הצלב. אז כל פרחי הסיגליות הפכו סגולים, כתוצאה מצערה. זו אולי אחת הסיבות מדוע סגול הוא צבע שקשור באבל. בציורי תקופת הרנסנס, מריה מוצגת, בעודה אוחזת בתינוקה ישו יחד עם סיגלית ע"מ לסמל את ענוותה או כנבואה מוקדמת למותו של ישו. דוגמא לכך הוא ציורו של דה-וינצ'י, "מדונה והילד" מהמאה ה- 15.

הורד תמיד הוערץ בשל יופיו ושבריריותו ויש לו היסטוריה משלו של סמלים ומשמעויות. כנראה שמקורם של פרחים אלו במזרח. בהרבה מן השירה הפרסית מוצגים ורדים. הרומאים הקדומים זיהו את הורדים ויופיים הטבעי יחד עם ונוס, אלת האהבה. במיתולוגיה היוונית, אלת האהבה, אפרודיטה, העניקה לורד את שמו, אך אלת הפרחים היוונית, קלוריס, יצרה אותו. יום אחד ביער, קלוריס מצאה גוף יפיפה וחסר חיים של נימפה והפכה אותו לפרח. אפרודיטה העניקה יופי לאותו הפרח; דיוניסוס, אל היין, העניק לו ניחוח מתוק וההרוח המערבית (Zephyr) גירשה את העננים כך שאפולו, בן האל יוכל להאיר על הורד ולגרום לו לפרוח.

בימי הביניים ורדים היו פרחים שסימלו אהבה לאישה יפה ונחשקת, כמו שמודגם בפואמה הצרפתית "סיפור הורד". מטרת הסופר הייתה להרחיב בנוגע לאומנות האהבה. הפואמה הוצגה בשלל כתבים במשך מאות שנים.

במאה ה- 12, הכנסייה הנוצרית השרישה את הורדים בתור פרחים בטקסיה. למשל, "יום ראשון הלבן" (Whitsun), היו מתקיימים מצעדים ותהלוכות אשר היו משופעים בממטרי עלי כותרת של ורדים. הנצרות אימתה את הורד כסמל לדם ישו, הקדוש המעונה. הורד הלבן סימל בעיקר טוהרה ובעיקר את תמימותה ובתוליה של מריה הקדושה. ספרות פופולארית טוענת כי בטרם הורדים היו לפרחים בארץ הם היו הפרחים של גן עדן, בלעדי קוציהם. הקוצים באו לאחר שאדם וחוה גורשו מגן עדן. שבריריותו ויופיו של הורד נשארו עומדים בעינם, כנראה להזכיר לבני האדם את אשר הפסיד. בהקשר לאגדה זו, מריה הקדושה מתוארת כ "ורד ללא קוצים" כי הייתה נקייה מכל חטא. בשנת 1440, צייר גרמני בשם סטפאן צייר את מריה מוקפת בשיחי ורדים בציורו "Madonna of the Rose Bush" ובשנת 1470 בוטצ'לי אייר אותה עם ורדים בציורו "Madonna of the Rosegarden".

טיפוח פרחי הורדים המריא באירופה במאה ה- 19 עם ייבוא שלל זני הפרחים מסין. פרחים היו רב עונתיים ותמיד פרחו, דבר שמאד קסם לגננים האירופאים שרצו פריחה יפה בכל השנה ולא רק בעונה אחת בקיץ. כעת יש אלפי זנים של פרחים אשר מושבחים ליצירת ורדים בעלי פריחה מרשימה בצבע וצורה ואפילו כאלה ללא קוצים. ללא ספק היום בתרבות המערבית הורד הינו סמל לתשוקה, יופי ושלמות גופנית ולרב מוענק בזר פרחים כמחווה רומנטית.